כיצד לתאר את הטראומה – קריאה בספר 'פיקוסים' מאת גיא עינת

הספר 'פיקוסים' מאת גיא עינת, קרימינולוג קליני ומשורר, הינו פואמה אפית המורכבת משירים שיכולים לעמוד גם כבודדים ואשר מגוללת בפני הקורא/ת את סיפורה הכפול של הטראומה. הטראומה האחת, טראומה כאירוע יחיד (או קבוצת אירועים) שהחל והסתיים בזמן מוגדר והטראומה השנייה, טראומה ביחסים, העדר השמירה מצד מי שהיו אמורים להגן: "וביום שהתקרה נפערה/ נותרתי נבגד/ לעיני האלוהים השותקים./ כשאזדקן אולי אסלח לפיקוסים על שלא כיסו אותי אז./ ולהורי." (עמוד 22)

הספר 'פיקוסים' מאת גיא עינת

כריכת הספר היפה נדמת גם היא באופן מרובה פנים לריאות ולשורשרים/ ענפים ריקים מעלים. השורשים מייצגים את הטראומה הלופתת, זו שהופכת לבסיס הקיום, מקשה על הנשימה, הריאות נראות שבריריות וריקות ממילוי, רק סימון של עורקים וורידים. הענפים נראים ריקים מעלים, ישנה תחושה של מחנק העומדת באופן בולט אל מול היופי האסתטי המרהיב שבאיור. כך נדמה הספר כולו, אשר דרך האסתטי מאפשר לנו להציץ ללב ליבה של החוויה הטראומתית.

התמות העולות מהשירים נוגעות בעולם הטראומה. אחת מהן הינה תמת הבלבול מול הדמויות שיכולות להיות מיטיביות ופוגעניות במקביל. הפיקוסים כמו ההורים יכולים לתת לעיתים מזור והגנה "חולם להגביה עוף אל כפות העץ,/ המושטות להצילני" (עמוד 17), "אימי לפתה אותי חזק לתוכה/ זה סטרידו, אמרה,/ וחבשה את ריאותי באויר החצר הקר." (עמוד 23) ניתן לראות את ההתלכדות בין האם לעץ באופן ברור במשפט "נושם את חיי בין ענפי גופה" (עמוד 23) מאידך גם העצים וגם ההורים מתוארים כמי שלא שומרים מספקים "כשאזדקן אולי אסלח לפיקוסים על שלא כיסו אותי אז./ ולהורי." (עמוד 22) וההורים מתוארים כמוחלשים "זאבים חיים בלהקה./ בלילות הרעב הולכים זה אחר זה, מגנים על הזקנים בשיירה./.... הורי הם הזקנים בשיירה." (עמוד 19).

תמה נוספת שעולה וקשורה לטראומה הינה העדר הגבולות היוצרות תחושה של פריצות וסכנה: "השער שבור האיברים תמיד פתוח/ כנבואה היודעת שאין ממי להישמר: יש שהאסון שוכן כבר בבית." (עמוד 16), "לצד השביל נפרשה גדר רשלנית/ עד שלא ידעה עוד את תפקידה." (עמוד 17). עולה הצורך העז בשמירה ובגבולות כאשר הדובר מתאר עצמו כילד הנאחז בקירות: "גם אני נאחזתי בקירות,/ בדרכי לבית הספר/ מיששתי את גדרות הבתים ברחוב,/ סימנתי את הדרך" (עמוד 27).

כדרך הטראומה עולה גם תמת ההסתרה: "אנשים מסתירים את עצמם/ גם אני" (עמוד 28) כך מעיד המשורר על עצמו ועל אחרים כמי שמנסים לברוח מעברם: "אנשים פליטים של עברם, אסירים של עתידם" (עמוד 10), וגם בבית מעדיפים לא לדעת כדי שלא לחוש בכאב: "בסלון חפצים רבים/ רבים מידי/ כמו אסור להשאיר פינה ריקה/ שמא יגור בה כאב" (עמוד 30).

'פיקוסים' הינו ספר פסיכולוגי, עמוק וחכם, הנוגע בשורש הנפש מתחת לפני האדמה, העוסק בבסיס הנימים והעורקים בריאות המאפשרים נשימה, וחושף בפנינו את מה שלא תמיד נרצה לדעת. גיא עינת עושה זאת בדרך של אסתטיקה נפלאה ועצובה שמאפשרת להקשיב.

מאיירת: ורד גולדמן

הוצאה: קתרזיס, 2022

*

הָיָה זֶה הַזְּמַן לֶאֱסֹף אֶת הַיָּמִים

הַפְּזוּרִים עַל הַשְּׁבִיל

כְּמוֹ אֶת עֲלֵי הַפִיקוּס הַנּוֹשְׁרִים

שֶׁאוֹתָם גָּרַפְנוּ בְּאֶצְבְּעוֹת מַתֶּכֶת –

פּוֹצְעִים אֶת גַּב הָאֲדָמָה.

רְמָשִׂים נָפוֹצוּ מִבֵּין הָעֲרֵמוֹת

מְחַפְּשִׂים חֶלְקַת אֶרֶץ חֲדָשָׁה לְמַחְבּוֹא.

גַּם אֲנָשִׁים הֵם

פְּלִיטִים שֶׁל עֲבָרָם

אֲסִירִים שֶׁל עֲתִידָם.

עָלֶה שֶׁנּוֹשֵׁר לֹא חוֹזֵר אֶל הָעֵץ

כָּךְ יוֹם שֶׁעוֹבֵר

וְאֵין בְּכָךְ טוֹב

וְאֵין בְּכָךְ רַע

*

בַּסָּלוֹן חֲפָצִים רַבִּים

רַבִּים מִדַּי

כְּמוֹ אָסוּר לְהַשְׁאִיר פִּנָּה רֵיקָה

שֶׁמָּא יָגוּר בָּהּ כְּאֵב.

חֲבוּרוֹת שֶׁל שֻׁלְחֲנוֹת שַׁיִשׁ

גָּדוֹל־בֵּינוֹנִי־קָטָן

נֶחְבָּאִים זֶה בְּתוֹךְ זֶה בְּתוֹךְ זֶה

כְּמוֹ רְגָשׁוֹת.

הוֹרַי קָרְאוּ לָזֶה "אֳסָפִים"

(כְּלֵי זְכוּכִית כְּחֻלִּים, פִּסְלֵי עֵץ, קַעֲרוֹת נְחשֶׁת מֻזְהָבוֹת)

אֲבָל לְיָמִים עוֹד אֶלְמַד עַל נְטִיַּת הַנֶּפֶשׁ

לְהֵאָחֵז בַּחֲפָצִים

כְּאַרְכִיּוֹן תִּקְווֹת.

יֵשׁ שֶׁחֲפָצִים הֵם מַיִם

בָּאֲדָמָה בּוֹעֶרֶת.