מבקש, חוזר בו ושב לבקש: קריאה בשיר "מבוקש" מאת אדמיאל קוסמן

"מבוקש מקום שקט עליו תונח הנפש"

מבוקש/ אדמיאל קוסמן

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.

לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.

לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם

וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל

מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי

אַשר יָצאָה מִן הַתֵבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,

ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה

בתוך המולת החיים, אנחנו רצים ופועלים, כורעים לא פעם תחת העומס הרב של מטלות הקיום. השיר מראה כמה אנחנו זקוקים לפעמים ל״מקום שקט עליו תונח הנפש״ וכמה קשה לפעמים לעצור ולבקש לעצמנו את אותו המקום בדיוק. הדובר בשיר כותב כל כך ברגישות על אותו מקום שיש בו צורך, בסיס בטוח, ״מקום שישמש מדרך לכף הרגל״. משענת, מקום מחזיק ״שלא יתקפל כשהיא תבוא״. אך אל מול הבקשה היוצאת מהמקום הזקוק והרך של הנפש ניכר כי ישנה אמביוולנטיות של הדובר בשיר. הדובר מבקש מקום, מענה לצורך, אך מסתייג שוב ושוב ואומר ״לכמה רגעים בלבד״. בכך מראה הדובר על הקושי להודות, אפילו בפני עצמו, בצורך במשענת, בצורך באחר. מגמה זו חוזרת בשיר כשהוא מבקש בפה מלא ובפתיחות הלב ״דיבור אחד, נקי, נעים וחם״ מישהו אמיתי וחם שידבר עימו, אדם אחר, כבר לא רק ״שיח״ או ״עלה״. אך לפתע עולה בלבול בקריאת השיר, הדובר עובר לדבר על "משהי" אחרת "קרובה שלי" (אולי בבחינת אני שואל עבור חבר). או אז חוזר הדובר לכתוב בדימויים המרחיקים את הדיבור מעצמו ובמקביל מקרבים את הדיבור אליו כדרך המטאפורה המעמיקה את ההבנה והחיבור; "ילדה–יונה, נפשי שלי" אשר ״יצאה מין התיבה״ (התרחקה ממנו) כשלא הקשיב לצרכיה ועל כן ״היא לא מוצאת מאז מנוח לרגלה״. השיר מדבר על ההזדקקות, על הצורך במנוחה, בבסיס בטוח, בקשר חם ופתוח ועל כמה קשה להודות.