בין ייאוש לתקווה - קריאה בשירו של ישראל אלירז

כבר הרבה זמן שאנו נעים בין תקווה לייאוש, בין פאסיביות לעשייה, מחכים בצפייה. ישנו זמן מוגבל בו אדם יכול לשאת פעלתנות יתר או להחזיק תקווה, וגם הייאוש מוגבל. השיר המצורף של ישראל אלירז מתקשר לנושא

תקווה - האור מבעד לענן

אֲנִי חוֹשֵׁב שמשהו יִקְרָה בְּקָרוֹב

וְחָשַׁבְתִּי לְסַפֵּר לְךָ עַל כָּך

אִם זוֹ אֵינָהּ יְדִיעָה מרעישה

זֶה מִשּׁוּם ששכחנו אֶת פֶּלֶא

הֱיוֹתֵנוּ בְּתוֹך הָעוֹלָם.

מַה שקורה בּוֹ קורה

בְּלִי הֲפוּגָה.

זוֹ הָעוֹנָה בָּהּ קַל לוֹמַר מַשֶּׁהוּ

עַל הָעוֹלָם וּלְחַכּוֹת לְיַד

ניתן לקרוא בשיר בכמה אופנים; קריאה ראשונה בשיר עשויה לעורר תקווה, לפיה השיר מזכיר לנו את הניסים היכולים להתרחש בעולם ואשר מתרחשים כדרך הטבע. אולם קריאה שנייה מעלה תהליך מורכב יותר של התלבטות ותנועה בין ייאוש לתקווה. השיר מתחיל בתקווה, דובר השיר מנסה לעורר תקווה בנמען אליו הוא פונה ישירות. הוא משתף אותו במחשבה שיקרה משהו בקרוב, לכאורה הוא מחזיק את התקווה ומספר לנעמן עליה, אך בשורה שלאחר מכן ניתן כבר להבין שאולי התקווה לא לגמרי מוחזקת על ידי הדובר שכן הוא כותב ברבים "זה משום ששכחנו את פלא היותנו בתוך העולם". כלומר, מילותיו לנמען מופנות גם כלפי עצמו, הוא מעודד את עצמו במחשבה או בתחושה שמשהו עתיד להשתנות. הוא מזכיר לעצמו: "מה שקורה בו קורה ללא הפוגה". האם הוא מתכוון לקושי הרב, או לניסים שיגיעו כדרך הטבע? גם את השורות הבאות ניתן לקרוא בשני אופנים: "זו העונה שבה קל לומר משהו על העולם ולחכות ליד" מחד, ניתן לקרוא במילים אלה כי ישנו ייאוש שמוביל לאי עשייה או פסיביות, ומאידך, ניתן להבין כי אפשר לסמוך על העולם שיוביל את הדברים לכיוון הנכון.

על אף שהקריאה המחזיקה את הקוטב של בין תקווה לייאוש פחות חד משמעית לכיוון התקווה, נראה כי היא משקפת את הלך הרוח של הרבה מאיתנו בימים בלתי נגמרים של צפייה.

כשקשה, לפחות שנהיה יחד ונקרא שירה.