בין חיות לאובדן: קריאה בספר 'בדק בית' מאת עינת לביאד

אני אוהבת להתבונן בתמונות ישנות המחזיקות רגעי חיים המרכיבים את הנפש, אך לרוב ההנאה מלווה בטעם מר. אני מתגעגת, והגעגוע מכאיב. כל רגע בחיים הינו בו זמנית החיים עצמם והמוות העתיד לבוא, בכל רגע אובדן חבוי שיופיע ממש ברגע שאחריו.

הספר 'בדק' בית עוסק ברגעי החיים ובאובדן שלהם בו זמנית ובערבוביה המשקפת את החיים לצד המוות ואת המוות כחלק מהחיים.

לביאד, מורה ומשוררת, מתחילה את ספרה בשער המדבר על אובדן ההורים. יש בכך אומץ לצלול לאובדן כבר בפתיחה, דומה הדבר לאמירה חד משמעית: האובדן קיים ומוחשי, לא תוכלו לברוח. לצד זה כבר בשער הראשון ניתן לראות את הכמיהה לחיים, שכן עוצמת הרגש רבה ולא מעט מהתיאורים משתמשים באוכל ואכילה, משמע: המוות זרוע בחיים עצמם. נפלאה בעיני השורה שמכילה את פרדוקס החיים והמוות:

"החיים אוכלים מתחדשים מתמלאים" (עמוד 30) האם החיים (בניגוד למתים) אוכלים מתמלאים ומתחדשים או שמא אלו החיים שאוכלים את האדם המבקש לחיות?

הספר 'בדק בית' מאת עינת לביאד

בהמשך מתוך המוות תובעים החיים את מקומם: "אנשים מנחמים את אבי, אותי, את האחים/ 'אומרים איזה אמא הייתה', אוכלים כעכים/ מסביבי הגברים מתקבצים לתפילה/ ריח הקפה מעורר בי בחילה/ פתאום התינוק מחפש את שדי בתוך המהומה/ נאחז חזק בגופי, מבקש מאמו נחמה/ זה הרגע שאני בוחרת להיות, לא לחדול/ אלומת נהרה מאירה את ים האפלה הגדול" (נהרה, עמוד 23) גם בתוך המוות ממשיכים החיים, בתוך הגוף האבל ישנו החלב שמחייה את דור ההמשך.

בשער השני מביאה לביאד את האובדן והמוות כנמצאים בכל רגע שמתיקותו יכולה להפוך למר: "זהירות/ סוכר נשרף במהירות/ רגע אחד של שאננות ומתק/ יתחלף במרירות" (עמוד 46). כאן האובדן איננו המוות בהכרח, אלא אובדן יומיומי המתרחש לאורך ההתבגרות, כך למשל היא כותבת על אובדן הכרוך בדחייה: "תפוח אדום מונח בערמה/מגיע אדם, מלקט לוקח/ מרגיש, בוחן ומשליך/ והתפוח נמלא כלימה, ועולמו מחשיך" (עמוד 45) ועל אובדן התמימות: "תיק גדול וילדה קטנה/ נכנסים למבנה דרך גינה/אני מתפללת תפילה כמוסה/שתצא כמו שנכנסה".

בשער השלישי מדברת הכתובת על "חור שחור" אובדן האמונה באדם, בקשר בין אישי: "היית בולע אותי בלי למצמץ/ ובלי להביט לאחור" (עמוד 69) בהמשך היא מתארת כמה קשה להכיר באובדן ובכך לוותר על הטוב, או על הטוב המדומיין: "כטיפת הטל הנאחזת בקצה העלה/ מתנגדת לכח המשיכה/ גם אני לא רציתי אף פעם באמת/ להתנתק ממך" (עמוד 70).

את הספר בוחרת לביאד לסיים בשער הרביעי, שער החיים בין שניים. היא פותחת את השער באמירה כי זכרונות טומנים בחובם אובדן, אך ממשיכים לחיות מעבר לזמן "אתה לא תזדקן בשבילי אף פעם/ לא תדהה, לא תמות/ בראש שלי תמיד נשכב כך על הדשא/ קוראים שירים ומלטפים במבטים/ והרי גם זו קיימות" (עמוד 75). בכך מחזירה לביאד את התקווה, בין כל המוות, הזכרונות חיים וישנם גם החיים עצמם: "אני התקנתי ארוחת שישי/ והוא התקין ערסל/ מתחת עץ הזית/ כאלה דברים קטנים גורמים לי להרגיש/ בית" (עמוד 76).

לביאד כותבת על נושאים קשים אך כתיבתה האורירית מאפשרת למשב האויר לחדור מבעד למילים. מילותיה מדוייקות, השירים סדורים בתוך עצמם, השפה מובנת אך לא נעדרת משמעויות מעמיקות.

מומלץ.

הוצאה: קתרזיס, 2021

מתוך הספר:

איש–שיר–אישה

"דַּקְלֵם לִי שִׁיר", אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת

בִּלְחִישָׁה. הוּא מְהַנְהֵן בְּצַיְתָנוּת,

הַמִּלִּים מַתְחִילוֹת לָצֵאת מִפִּיו

כְּמוֹ מַנְגִּינָה. הֵן מְלַטְּפוֹת אוֹתִי

כְּמוֹ לְשׁוֹנוֹ,

כְּמוֹ שְׂפָתָיו,

כְּמוֹ יָדָיו,

עוֹשׂוֹת בִּי אַהֲבָה.

וּבָרֶגַע הַזֶּה אֲנַחְנוּ

לֹא שְׁלשָׁה, חַד אָנוּ:

אִישׁ–שִׁיר–אִשָּׁה.

זה כלום

"דֹּפֶק מָהִיר, לְחָצִים בֶּחָזֶה,

יָד שְׂמֹאל רְדוּמָה, נִמּוּל שֶׁכַּזֶּה.

תְּחוּשָׁה שֶׁל בְּחִילָה מְהוּלָה בְּצָרֶבֶת,

קָשֶׁה לְהַסְבִּיר, הַבֶּטֶן כּוֹאֶבֶת.

נְשִׁימָה לֹא סְדִירָה, שִׁטְחִית, מְהִירָה.

חֹסֶר אִזּוּן, תְחוּשַׁת בְּעֵרָה.

כְּאִלּוּ בָּלַעְתִּי נָחָשׁ אֲמִתִּי,

אוֹ שֶׁאוּלַי הַנָּחָשׁ בָּלַע אוֹתִי.

וְהוּא מִתְפַּתֵּל לִי בְּתוֹךְ הַגָּרוֹן,

וְחשֶׁךְ סְבִיבִי, כְּמוֹ בְּתוֹךְ אֲרוֹן.

אָז כָּכָה, דּוֹקְטוֹר, אֲנִי מַרְגִּישָׁה,

כְּמוֹ מַה זֶּה נִרְאֶה, מַחֲלָה קָשָׁה?"

"זֶה כְּלוּם, זֶה רַק הֶתְקֵף חֲרָדָה.

עַכְשָׁיו צְאִי, מְחַכָּה לִי הַרְבֵּה עֲבוֹדָה".

עצמים בחלל

לאסף

הִסְבַּרְתָּ לִי מָה הַהֶבְדֵּל בֵּין

מֵטֵאוֹרִיט וּמֵטֵאוֹר.

סִפַּרְתָּ שֶׁאַתָּה מִתְעַנְיֵן בְּכֹחַ הַמְּשִׁיכָה

וּבִמְהִירוּת הָאוֹר.

אָמַרְתָּ לִי שֶׁבְּעֵינֶיךָ

אֲנִי יָרֵחַ נֶאֱמָן

וְאַתָּה שֶׁמֶשׁ מְשֻׁכְלָל.

אֲבָל אִם בֶּאֱמֶת הָיִינוּ

עֲצָמִים בֶּחָלָל,

אֲנִי הָיִיתִי שָׁבִיט מוּאָר וְקָטָן

וְאַתָּה, חֹר אֵימְתָנִי וְשָׁחֹר.

הָיִיתָ בּוֹלֵעַ אוֹתִי בְּלִי לְמַצְמֵץ

וּבְלִי לְהַבִּיט לְאָחוֹר.