אמביוולנציה אימהית: קריאה בשיר 'אחר צהריים וילדה' מאת טל ניצן

אחר צוהריים וילדה | טל ניצן

קַמְתְּ בִּלְחָיַיִם לוֹהֲטוֹת

וּבְפָנִים מְכֻוָּצוֹת מִצַּעַר הַיְּקִיצָה.

עַצְבוּת בַּת שָׁלשׁ:

נִחוּשׁ הָעַצְבוּיּוֹת שֶׁעוֹד צְפוּיוֹת לָךְ.

בַּמֶּה יָּכֹלְתְּ לְהִתְנַחֵם.

הִמְשַׁכְתִּי לְהַדְפִּיס בְּיַד אַחַת,

לִטַּפְתִּי אוֹתָךְ בַּשְּׁנִיָּה.

אַתְּ לֹא חוֹשֶׁבֶת עָלַי –

אוּלַי עַל סֻכָּרִיָּה אוֹ עַל אַרְיֵה,

אוּלַי רַכֶּבֶת.

גַּם אֲנִי לֹא חוֹשֶׁבֶת עָלַיִךְ –

עַל יָנוּאָר קַר דָּלוּחַ

שֶׁהָיָה רוֹבֵץ בֵּינִי לַמָּסָךְ

לוּלֵא נִדְחַקְתְּ כָּאן.

עַכְשָׁו מַתְחִיל לְהִתְנַעֵר בָּךְ קֹצֶר רוּחַ.

גַּם בִּי:

אַתְּ מַפְרִיעָה לִי לִכְתֹּב אֶת הַשִּׁיר עָלַיִךְ.

מתוך 'דומסטיקה', הוצאת עם עובד, 2002

השיר הופיע גם ב'חבלים' אנתולוגיית הורות, בעריכת קמה שיר ויואב גלבוע, הוצאת קתרזיס, 2023

בשירה מזקקת טל ניצן את הפערים והניגודים העומדים בבסיס ההורות תוך שהיא יוצרת פרדוקס שניתן להשליכו במידה מסוימת על ההורות כולה.

הדוברת מתארת את ביתה בת ה 3 המתעוררת על צד שמאל ומבקשת את קרבתה של אימה אל מול האם המבקשת מעט זמן משלה, זמן לכתוב שיר. לכאורה שני הצרכים מנוגדים, אך קריאה מעמיקה יותר מעלה את האימביוולנציה שחשה האם; מחד האהבה לביתה ורצון לטפל בה, תיאוריה את הבת מלאים מתיקות וחם, ומאידך רצון לנפרדות ולזמן משלה המסר מועבר באמצעות תיאור פערים וכתיבה פרדוקסלית.

פער בולט הוא הפער בין המעשה הגרנדיוזי של האם הכותבת שיר על ביתה אל מול מעשה היום יום של ילדה שקמה על צד שמאל ומבקשת את תשומת הלב של אימה. אפשר לראותו כמשקף את הפער בין הפנטזיה שיש לנו כהורים וכחברה לגבי ההורות אל מול מציאות היום יום המתוארת בשיר. המציאות מפריעה לעיתים למה שהיינו מדמיינים לגבי ההורים שהיינו רצים להיות.

"עצבות בת שלוש"

פער נוסף הוא הפער הנוצר בין השורה הראשונה של השיר בה הדוברת פותחת בתיאור הילדה, כלומר רואה אותה קודם כל, חושבת עליה ואף מתארת אותה במתיקות רגישה "קמת בלחיים לוהטות ובפנים מכווצות מצער היקיצה. עצבות בת שלוש", אל מול השורה האחרונה הפותחת במילים "את מפריעה לי", כלומר האם רוצה זמן משלה וביתה מפריעה.

פרדוקס בולט הוא הפרדוקס הראשון בו הדוברת מתארת: "את לא חושבת עלי- / אולי על סוכריה או על אריה/ רכבת./ גם אני לא חושבת עלייך - / כלומר בעודה כותבת את השיר שבו היא מתארת את מחשבותיה של ביתה היא כותבת שאיננה חושבת עליה. הפרדוקס ממשיך כאשר היא מתארת על מה כן היא חושבת: "על ינואר קר ודלוח / שהיה רובץ ביני לבין המסך/ ללא נדחקת כאן." כלומר היא איננה חושבת על ביתה, אך היא כן חושבת על כמה קר ודלוח היה לה ללא הייתה ביתה איתה. הפיתול ממשיך כאשר היא כותבת כי ביתה נדחקה משמע אין מקום.

לבסוף מזקקת הדוברת את המסר בפרדוקס שיש בו הומור ואשר מכיל את המורכבות הנפלאה והקשה שבהורות "את מפריעה לי לכתוב את השיר עלייך", כלומר גם העיסוק של האם בצרכים שלה מבוסס על קיומה של ביתה, שהרי אם הבת לא הייתה קיימת ויותר מכך, אם הבת לא הייתה מפריעה, לא היה נכתב השיר.