בין גילוי להסתרה: קריאה ב'הריאיון האחרון' מאת אשכול נבו

סופר מפורסם, שספריו תורגמו לשפות רבות, שרוי במחסום כתיבה, כפי שהוא שרוי במחסום בחייו. "דיסתימיה" הוא מכנה את התקיעות הרגשית, חוסר היכולת ליהנות, עצבות בסיסית, קבועה. גם בתוך הקשר הזוגי אינו מצליח להפיח חיים; שרוי בתקיעות בין לבין, ביחד ולכוד. 

כדי להשתחרר מהחסום ואולי כניסיון הצלה אחרון הוא מחליט לענות על שאלות הקוראים שנשלחו אליו מאתר ברשת. 

תשובותיו נעות כרצף אסוציאטיבי בין ההווה לעבר, בין גילוי להסתרה, בין אמת לבדיה. סיפורים קצרים הנכתבים כמענה לשאלות הקוראים חושפים ומסתירים בעת ובעונה אחת את עולמו של הסופר. תנועה זו חוזרת שוב ושוב לאורך הספר: כך הוא מתוודה בפני דקלה, אשתו, כי בגד בה, ובהמשך חוזר בו וטוען כי המציא את הבגידה (עמ' 105). גם ביחסו לעצמו מתקיימת אותה אמביוולנטיות. מחד הוא מעיד כי הוא כותב כדי להשתחרר מן הזיכרונות (עמ' 49), ומאידך מודה כי הוא חושף סודות אפלים כדי להסתיר סודות אפלים אף יותר (עמ' 81). 

בין גילוי להסתרה

עיסוק באמת או שקר, גילוי והסתרה מפתה את הקורא לעסוק גם הוא בשאלות אלה, כשהוא מהרהר בעת הקריאה האם הסופר הוא הכותב עצמו (אשכול נבו)? האם להאמין לסופר כשהוא מתאר את קורותיו? האם מדובר בזיכרונות או בהמצאה?

מציאות ודמיון מתערבבים, לעיתים באופן שיכול לעורר כעס כלפי הסופר בקרב הדמויות בסיפור והקורא במקביל; אז יכול להיתפס הסופר כמי שעסוק באופן בו הוא משתקף בעיני הקוראים עד כי הוא מוכן לסמא את עיניהם, להשתמש בסיפוריהם של בני משפחותו (עמ' 162) לעיתים תוך כדי הנאה שבשליטה ובמשחק, ובלבד שישמור על ערכו. בפעמים אחרות נראה כי חולשה היא זו המובילה אותו לשקר, מאמץ נואש כדי לצאת מהתקיעות כמיהה למבט מיטיב או לרגש חזק שישיב את התנועה. 

מתוך כך עולה שאלה רחבה יותר, שאינה נוגעת לספר בלבד אלא למעשה הספרותי כולו: האם הספרות מגלה או מסתירה? נדמה כי הסופר לעולם אינו יכול לכתוב אלא מתוך עולמו הפנימי, כשם שהקורא אינו יכול לקרוא אלא מתוך עולמו שלו. במובן זה, הספר עוסק לא רק בתהליך הכתיבה אלא גם בתהליך הקריאה. שני הצדדים, הכותב והקורא, נפגשים בתוך הטקסט כשהם מחזיקים בו־זמנית שני דחפים מנוגדים: הכמיהה להיראות ולהכיר באחר, והצורך להסתתר ולהישמר. 

קראתי במהירות ובהנאה. 

נבו, אשכול. הריאיון האחרון. כנרת, זמורה־ביתן, 2018.