לעיתים בעודני כותבת שיר אני שומעת את קולות הקוראים (או שמא אלו קולותי) המסבירים לי מדוע איננו נכון הדבר, או מדוע ניתן לראות את הדברים באופן הפוך או מורכב יותר, או פשוט. נוכחתי כי יש בי חשש לעיתים מפרסום שירה, שלא תיתפס אמירה מסוימת בשיר כאמת מוחלטת, שלא תגדירני, שלא תשבה אותי תחת כלאה מעתה ועד עולם. המשוררת לי עברון אמרה לי פעם ששנים רבות לאחר שחיברה את שיריה, קוראיה נוהגים להתייחס אליהם כאילו עודנה שם, בעוד שהיא עברה להוויה חדשה. נדמה לי כי אף ברגע בו נכתבת השירה, יכולה היא לתאר אך פיסת חוויה: "מַה הוּא שִׁיר? / לֹא אֱמֶת / וְלֹא בְּדָיָה / חֶלְקִיק חֲוָיָה" (קמה שיר). פיליפ ברומברג מסביר כי הנפש מורכבת מחלקי עצמי שונים המקיימים תנועה בינהם ובאים לידי ביטוי בנקודות זמן שונות. נוכל אם כך להתבונן בנפש האדם כספר שירה המכיל בתוכו שירים שמהווים כולם חלקיקי חוויה נפשית מתמשכת ומשתנה בזמן.
זיגמונד פרויד מתייחס אל השירה כמקום של משחק. לפיו, כשם שילד משחק ומשקיע רגשית בסידור המציאות מחדש על פי עולמו, כך המשורר משקיע בשיריו הנמצאים רגל אחת בעולם המציאות
(העולם החיצון) ורגל אחת בעולם הדמיון (העולם הפנימי). לפיו, במשחק (או בשירה) ישנו מקום למשאלות וחוויות שאילו היו מתקיימות במציאות היו יכולות לעורר סבל רב, אך במרחב הביניים שבין המציאות לדמיון הן יכולות להסב הנאה. נוכל לראות דוגמא לכך בשיר ' דרקולה' מאת לי עברון: "בְּאוֹר הַיּוֹם זֶה הַסִּיּוּט הֲכִי גָּדוֹל שֶׁלִּי / בְּאוֹר הַיּוֹם אֲנִי / נֶאֱבֶקֶת כָּל חַיַּי לְהִשְׁתַּחְרֵר / אֲבָל לִפְנֵי גּוֹנֵי הַשַּׁחַר / לִפְנֵי שֶׁאַתָּה מִתְפּוֹגֵג כַּעֲרָפֶל בְּסֶדֶק הַחַלּוֹן / אֲנִי מִתְאַוָּה: / תִּכָּנֵס לִי לַוְּרִידִים / תִּכָּנֵס לִי מִתַּחַת לָעוֹר /אַל תִּתֵּן מְנוּחָה / תִּשְׁתֶּה אֶת דָּמִי וְאֶשְׁתֶּה אֶת שֶׁלְּךָ / עַד לִבְלִי נְשִׁימָה / עַד שָׁחֹר בָּעֵינַיִם / תְּמַלֵּא אוֹתִי עַד שֶׁתּוֹצִיא אוֹתִי מִמֶּנִּי / אֲעָרֶה אוֹתְךָ אֶל תּוֹכִי / אַהֲרֶה אוֹתְךָ בְּתוֹכִי / עַד אוֹר הַיּוֹם שֶׁבּוֹ / אַסְתִּיר אֶת הַפְּצָעִים, אֶת הַפְּתָחִים, אֶת הַסְּדָקִים / בְּאוֹר הַיּוֹם אֲנִי / נֶאֱבֶקֶת כָּל חַיַּי לְהִשְׁתַּחְרֵר". מטאפורות הינן אמצעי אומנותי המדגים כיצד עצמים במציאות מקבלים משמעות חדשה דרך נקודת המבט המושלכת עליהן מתוך עולמו הפנימי של המשורר.
בעולם הטיפול ישנה הבדלה ברורה בין ביטוי במציאות (ביטוי בפעולה) לבין המתרחש בעולם התוך נפשי. כך למשל, בעוד שהתנהגויות של פגיעה באחר יכולות להיתפס כביטוי של קושי בוויסות ושליטה בדחפים שיש לטפל בהם, כעס, עלבון וקנאה הינם רגשות טבעיים המהווים חומר טיפולי. למעשה מטרת הטיפול הינה להעלות תכנים מסוג זה אשר מוסתרים בחיי היום יום, להתחבר אליהם, לשחק בהם, לסדר אותם, ולהבין מתוכם על הצרכים העמוקים ביותר של המטופל. דונלד ויניקוט מתייחס אל חדר הטיפולים כ'מרחב פוטנציאלי' מרחב ביניים בין מציאות ודמיון (בדומה למשחק) אליו מובאים חומרי הנפש להתבוננות ובחינה. התייחסות זו דומה להתייחסות של פרויד למשחק ולשירה.
על פי ויניקוט בריאות נפשית טמונה ביצירתיות, ביכולת להביא משהו אותנטי לידי ביטוי ולפעול על העולם באופן יצירתי (אך עדיין מסתגל למציאות) ולא להיכנע למציאות מוכתבת מראש. לדבריו, היכולת ליצור תרבות (ושירה בתוכה) היא יכולת שמתקיימת במרחב הביניים של המשכיות המסתמכת על המוסכמות של תוצרי תרבות קודמים (שירים קודמים שנכתבו למשל) ופריצה שלהן. כמו כן היכולת להנות מתרבות מבוססת על מרחב ביניים שכן על הקורא/צופה, להתמסר להפעלה הרגשית של הדמויות המוצגות לפניו אף על פי שהוא איננו חווה את הדברים בעצמו או שהדברים הינם פרי הדמיון.
מדבריו של ויניקוט אנו יכולים להבין כי אחת הסיבות ליצירה הינה ביטוי אותנטי של העצמי, אלו סיבות נוספות קיימות לכתיבת שירה?
אחת הסיבות לכתיבת שירה ואולי יצירה בכלל, הינה הצורך בוויסות רגשי. בשיחות שערכתי עם לא מעט משוררים וכפי שאוכל להעיד על עצמי, לא אחת נכתבת השירה מתוך צורך זה. ניצוץ הכתיבה מתעורר בעקבות רגש עוצמתי המנענע את סירת הרגשות הנפשית ומצריך את המשורר לווסתו על מנת שיוכל להמשיך לשוט בבטחה - לחזור לאיזון. תיעול הרגשות למימד אסתטי מאפשר במידה מסוימת עיבוד שלהם ורגיעה. אפשר לראות זאת בשיר 'הערה בעניין כתיבת שירה' מאת טובי סופר בו הוא מתייחס לשירה כזיק המגיע באופן פתאומי וללא שליטה בעקבות אירוע המעורר חוויה רגשית:"אֲנִי קוֹרֵא בָּעִתּוֹנִים רַאֲיוֹנוֹת עִם מְשׁוֹרְרִים./ רַבִּים מֵהֶם מַסְבִּירִים לַקּוֹרְאִים כִּי בְּשָׁעוֹת / קְבוּעוֹת הֵם יוֹשְׁבִים לִכְתֹּב. הֵם כּוֹתְבִים,/ וִיהִי מָה. כִּי בַּעֲבוּרָם כְּתִיבָה הִיא סוּג שֶׁל / עֲבוֹדָה. בִּרְשׁוּתְכֶם, אֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהָעִיר כִּי / בְּסִמְטָתִי הַצָּרָה אֵין שָׁעוֹת לַשִּׁירָה, וְלַשִּׁירָה / אֵין סֵדֶר יוֹם יָדוּעַ מֵרֹאשׁ. הִיא סוּג שֶׁל / נְבִיחַת כֶּלֶב אוֹ צִיּוּץ צִפּוֹר אוֹ פַּרְפַּר בִּמְעוֹפוֹ / אוֹ צְפִירָה שֶׁל נַהָג מְיֹאָשׁ תָּקוּעַ בִּפְקָק. / מַשֶּׁהוּ כָּזֶה.
עוד סיבה לכתיבת שירה הינה גילוי עצמי. אחת הטכניקות הטיפוליות שהציע פרויד הינה 'אסוציאציות חופשיות', על פי טכניקה זו מטופלים מוזמנים לדבר על כל מה שעולה על רוחם במהלך הפגישה ובאופן אינטואיטיבי ללא צורך לשמור על סדר הגיוני ומחושב. טכניקה זו נועדה כדרך להגיע אל הלא מודע של המטופל. רבים מכירים את מילותיה המפורסמות של יונה וולך הפותחות את שירה: "תת הכרה נפתחת כמו מניפה". כך קורה לעיתים אצל המשורר הפתוח לשמוע את מה שעולה מעולמו הפנימי, קולות פנימיים שלא היה מודע להם עולים ומתגלים כשיר.
סיבה נוספת הינה תקשורת ויצירת משמעות מתוך קשר. תיאוריות פסיכולוגיות רבות מדברות על הצורך של האדם בנראות והכרה ברגשותיו. שירה הינה אמצעי לביטוי רגשי, ככזו אין היא מגיעה למלוא הגשמתה כאשר היא נשארת חבויה. חלק אינטגרלי ביצירה הינו חשיפתה לעיניים רואות. מתוך מבטו של הקורא יכול המשורר לקבל תוקף להיותו ותחושת משמעות : "מַהוּ שִׁיר לְלֹא עַיִן שֶׁתִּקְרָא בּוֹ / וּבֵית חָזֶה שֶׁיָּבִין? / וּמָה אֲנִי אִם הַכֹּל נִשְׁאָר בְּתוֹכִי / וְאֵין אִישׁ רוֹאֶה וְיוֹדֵעַ? / אַהֲבָה עוֹשִׂים בִּשְׁנַיִם, גַּם חַיִּים." (משמעות, קמה שיר).
בבואנו לקרוא שירה אין אנו יכולים להתייחס אליה כאל אמת מוחלטת, עלינו להתייחס אליה בזהירות כאל חלקיק חוויה, אמת קיימת אך לא בלעדית. שירה מתקיימת במרחב הביניים, בין הכותב לקורא, בין הדמיון למציאות, בין רגש אחד למשנהו. אולי בגלל יכולתה המופלאה להתקיים בו זמנית במרחבים שונים, היא מהנה כל כך.
השירים לקוחים מתוך:
דבר בלתי נראה, לי עברון, פרדס הוצאה לאור 2015
רפסודה, טובי סופר, צבעונים הוצאה לאור, 2020
'שירה' יונה וולך, ספרי סימן קריאה ומפעלים אוניברסיטאיים, 1976
אישה – ילדה, גבר – אישה, ושירים אחרים, קמה שיר, הוצאה עצמית הוצאה לאור 2020
Comments